מרב יודלביץ' – וידוי – 20.1.2017 

נתחיל בוידוי. אני עיתונאית במקצועי. ככזו, איך לומר, פוליטיקאים – בין אם במוניציפלי ובין עם בכנסת ובממשלה – פחות חביבים עליי. שנים של התחככויות והתחכמויות לא הותירו בי חיבה יתרה לז'אנר. זו בדיוק הסיבה שהמפגש הבוקר עם קוניק, ראש עיריית גבעתיים, הפתיע אותי. סיפור שהוא יותר אנקדוטה מסיפור אבל יש בו כדי ללמד על האיש.

הבוקר ארח בית הספר כצנלסון את נשף הסיום השנתי של "כיתות רוקדות". קסם של פרויקט לכיתות ד' בעל חשיבות אדירה. למעשה מדובר ביבוא של פרויקט גאוני שנולד בארהב והביא לשינוי רדיקלי בתפיסת המחולות הסלוניים כפקטור בעל איכויות חינוכיות וחברתיות מהמעלה הראשונה. צריך היה להיות שם כדי להבין איזה כוח יש לפרויקט הזה וכמה רבה השפעתו על דרדקים בכיתות ד'. המחויבות האישית, הכוח של הביחד, חשיבות השותפות, ראיית האחר, שיח, כבוד הדדי ונימוס, התחשבות, שינון, יציבה, השגיות וזה כמובן מבלי לדבר על החוויה, ההתנסות הראשונית בריקודי זוגות, הקניית ערכים אמנותיים וספורטיביים. במילה אחת: מקסים.

קוניק הגיע לאירוע, שהתרחש באולם הספורט של בית הספר והיה עמוס בהורים ובתלמידים הנרגשים. אחרי מילים שנשאו עמרי מנחה הפרויקט בבית הספר, המפקחת על הפרויקט, מנהלת בית הספר נדד המיקרופון אליו והוא הודה שבתחילה, כששמע על הפרויקט – שממומן, אגב, חצי חצי על פי הבנתי על ידי העירייה ובית הספר – הוא ניסה "לנפנף" אותו. האחראית על מנהל חינוך היתה זו שכופפה את ידו ולדבריו כעת הוא לא רק מודה לה אלא מאמין שזהו פרויקט שחשוב לא פחות משיעורים "רגילים" והרבה יותר מטיולים שנתיים. לא מכירה הרבה פוליטיקאים שממהרים לחלוק קרדיט. על אחת כמה וכמה להודות שאילולא אחרים, שאת הקרדיט יש לזקוף לזכותם, זה לא היה קורה. לא מכירה יותר מדי פוליטיקאים גם מתוך אלה שיושבים כעת בכנסת ישראל, שמבינים את תרומתה של האמנות בכללי, ואמנות המחול בפרט, לעמוד השדרה הפיזי והמנטאלי של הילד ואת מקומה בחייו כבוגר וכפרט בחברה. על כך – תודה.

נ.ב
 מחשבה נוספת – בניגוד לכמה וכמה שרי תרבות, כולל הנוכחית, שנוכחותם במופעי/אירועי תרבות היתה מינורית וגם כשבאו נמלטו מיד לאחר הכיבודים והספיצ', קוניק לא "טרח" להשאר אלא נשאר מההתחלה ועד הסוף ועושה הרושם שאשכרה נהנה. זה גם חידוש מבורך.